שלום לך ארץ נהדרת (חלק שני)

 

המשך הפוסט הקודם- תשעה ימים מים המלח ועד לרמת הגולן, של זוג הורים, תינוקת וכלב, עברו להם ארבעה ימים, ומתחיל חלקו השני של הטיול...

---

עם השמש הזורחת בחניתה
ושוקעת באכזיב.
כי השמש, כן השמש,
כאן השמש, כאן השמש לא תכזיב.
(להקת פיקוד צפון)

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שלישי (פעמיים כי טוב).
איזה כיף. חופש. אפשר לישון, אפשר לנוח.
לק מהכלב בשבע בבוקר- הוא רוצה לצאת לטיול.
פעיות, הולכות ומתגברות, מצד הקטנה- שכבר רעבה אחרי שישנה כל כך טוב בלילה (משתלם לעייף אותה בטיולים רגליים... הרגליים הן שלנו, כמובן)
נגמרה שנת הלילה, פותחים את הדלת- ומקבלים סלסלה עם אוכל מפנק- בגט (אם למישהו היה ספקות, קראו לו גם בשמו), סלטים וגבינות, שתייה... כמה כיף להתחיל את היום.

היום הזה מתוכנן להיות עצל יותר, מסלול קצרצר, קצת ים, ולחזור לנוח קצת במלון.

בדקנו מה יש באזור, ומצאנו מסלול שפורט רק באתר הטיולים של משרד החינוך ולא בשום מקום אחר. אפילו בגשר הזיו הסמוכה, לא הכירו את המסלול. הקורא הנבון היה אומר "כאן חשדנו", אבל לא- החלטנו לנסות אותו בכל זאת... נסיעה קצרה לקיבוץ מצובה, שם אמור היה להתחיל ולהסתיים המסלול- מסלול הר פורח... ההר אכן פורח, התחלנו ללכת, נהנינו מהאביב, שחררנו את הנצרה (והכלב, כמו קליע, ישר רץ קדימה).

א-מה-מה- אחרי המטר-שניים הראשונים, סימוני שבילים- אין... כנראה שמדובר במסלול ישן או לא מתוחזק, וככה אחרי חצי שעה של הליכה, הבנו שאנחנו כנראה לא בכיוון וחזרנו על עקבותינו. ובכל זאת, היה יפה, פורח ושמח. ולמרות הכל, מאמינה שתמיד עדיף ללכת במסלולים מסומנים במקום לנסות, עם תינוקת וכלב, הרפתקאות חדשות.
נאמנים לתכנונינו, המשכנו לחוף אכזיב (החוף הלא מסודר, לחוף המסודר מסתבר שאסור להכנס עם כלבים). לאקי, כהרגלו, ממשיך וממשיך לנסות לטעום מי ים, ורץ מבסוט על החוף. כאן השמש לא תכזיב...

וכמו תמיד, ים עושה חשק לאוכל, ואם להיות יותר ספציפיים- חשק לחומוס.
מסתבר שיש בגשר הזיו חומוסייה בשם ג`ה- מוס.
החומוסיה הכי קיבוצית שאתם יכולים להעלות על דעתכם. ספות בחוץ, אוויר טוב, וכל הזמן שבעולם.

---

מגיעים ומתיישבים. ומחכים.


נכנסים פנימה, לא ראינו תפריט כתוב, בחור חביב שואל מה אנחנו רוצים.
חומוס יש? יש.
קראנו באיזשהו מקום שיש לכם גם טאלי.
וואלה, כן, יש לנו גם טאלי :-)

---

יושבים ברוגע, שלושה אנשים וכלב, ספה ענקית, שולחן קטנטן באמצע, ומנגבים חומוס. מה עוד צריך הבן-אדם?
שנ"צ (שינ שן שנ"צ, כי יהודי מאמין חייב לשנוץ), מפגש מהנה עם חברים בערב, ומשנסים מותניים ליום רביעי...

את הפרחים לצרור היא תלקט לה
ובשבילים המתכסים בטל
אל אמא היא נחפזת וקוראת לה:
הביטי מה הבאתי לך בסל!

כלניות, כלניות,
כלניות אדמדמות אדמוניות
כלניות, כלניות,
כלניות מטוללות חינניות.
(שושנה דמארי)
יום רביעי- אמור להיות יום מגוון בנופיו, גם עתיקות, גם יער קסום ואירופאי, קצת נוף עירוני והמבורגר משובח לקינוח...
אחרי טיול קצרצר בעתיקות ברעם- בית הכנסת העתיק (והגן הלאומי הקטן ביותר שהיינו בו- למעשה, חוץ מבית הכנסת עצמו, אין שם הרבה מה לראות...) המשכנו למסלול היפה ביותר שטיילנו בו בשנים האחרונות- יער ברעם- מסלול נהדר ומעגלי של כארבעה קילומטרים.



המסלול נראה ממש כמו נלקח מסיפור אגדות- עצי אלון עצומים ועתיקים, בולדרים של אבנים שמרצפים את המסלול, פריחה (והמון ממנה)- כלניות, קיסוסית, חרציות, ובחורף עצמו- נכתב שיש 80 סוגי פטריות (חלקן רעילות, אז זהירות נדרשת...)

הולכים בחורש, מפעם לפעם מבצבצות להן קרני אור (תמונות נהדרות יוצאות שם, ביער הזה...), פרות אוכלות עשב בשלווה (עד שהגיבור הגדול החליט להרוס את האידיליה, לנבוח ולנבוח. במזל הוא לא יצא משם עם איזו בעיטה "פרתית").

המסורת מספרת גם ששם נקברו עצמותיהם של מרדכי היהודי ואסתר המלכה.
בקיצור- מומלץ, מומלץ, מומלץ! לא מסלול מאד טריוויאלי לילדים צעירים, אבל כן יכול להתאים למשפחות מנוסות בטיול שהולכות עם מנשא, ובטח לילדים בוגרים ומעלה. (ההתחלה-400-500 מטר ראשונים מעט קשים, בירידה, ההמשך קל ונעים).
אחרי מסלול כזה מופלא, המשכנו למקום מופלא לא פחות- ראש פינה, שתמיד משרה עלינו אווירה נעימה. הרעב כבר נתן את אותותיו, אז פצחנו בהמבורגר נהדר וותיק- עמבורגר, שמומלץ בחום, ומשם הסתובבנו במושבה, בחלקה העתיק. קחו בחשבון שראש פינה מאד הררית, ויש שם לא מעט טיפוס... חלקה העתיק של המושבה מקסים, מרוצף כולו באבנים, ואתה לגמרי נזרק 100 שנים לאחור. המלצה אחרונה לראש פינה- כדאי מאד לעלות למצפה שגב (שהוקם לזכרו של נמרוד שגב ז"ל, שנהרג במלחמת לבנון השנייה), שצופה על המראות היפים של עמק החולה ורמת הגולן. השקט והרוגע ממכרים.



באותו הלילה ישנו במלכיה, מלון המטיילים השני והנהדר, שכל כך נהנינו בו ומקווים עוד לחזור.

ממממים מים מים מים
(הילד רובי, העולם הערב)
היה חורף? היה בהחלט, והזדמנות מצויינת להצפין עוד קצת ולראות את הזרימות המרשימות של נחלי הצפון. בתפריט- החצבאני, ותל דן.
ממשיכים לנסוע צפונה, לאקי מבסוט כי הבטחנו לו מים מתוקים הפעם. החצבאני נהדר כרגיל, נכנסים למים וטובלים רגליים, המפל מאחורינו והמון ירוק לפנינו...

 

משם לתל דן: אם יער ברעם היה יער הפלאות, תל דן היא ארץ המעיינות המופלאים- עצים גבוהים שמאפשרים קרירות תמידית, מים בהמוניהם, כמעט בלי סוף, העץ של פו (עוד נגיע אליו) טחנות קמח, שרידי עיר כנענית עתיקה, ואלה סורית אחת גדולה... בכניסה לאתר אפשר לבחור ללכת באחד מארבעה מסלולים, כשהקצר שבהם מתאים גם לנכים בכסאות גלגלים או לעגלות.

בוחרים באחד מהמסלולים הארוכים יותר,לאקי מאושר וקופץ מבולדר לבולדר במים, טועם מהמים (הפעם הם מתוקים, כמובטח), כל שביל מוביל לפינה קסומה אחרת- זרימת מים אדירה במקום אחד, ובולען מים בפינה אחרת. שלט אחד מוביל לטחנת קמח עתיקה ויפה, שלט אחר מוביל למצפור מקסים ובו אלה סורית ענקית, שמצלה כמעט על כל השטח. מקום נהדר למנוחה ולתמונות.... שלט נוסף בדרך מוליך אותנו לפינה קסומה נוספת, העץ של פו- גזע עץ חלול, שכדי להשלים את התמונה רק חסרה דמותו של פו הדב שמחפשת את הדבש בתוכו. מקום נהדר לילדים (ומבוגרים) עם הרבה דמיון...


ומתל-דן- לקלעת נמרוד, מבצר יפה ומרשים, אבל אחרי יום ארוך, חם ומעייף- מה שיותר רצינו היה לאכול... אז אחרי סיור זריז במבצר, המשכנו לקסם האחרון לאותו היום- ארוחה משובחת בקדירת המכשפה והחלבן בנמרוד. גבינות צאן מצויינות, מכשפות תלויות מהתקרה, מלוות את הארוחה, ועם קדירות שנקראות "קדירת המזל של מכשפת ההר המושלג" או "הקדרה האגדית של מכשפת הר קטה"- שמלוות בהרבה בשר, יין, וירקות שבושלו בישול ארוך ארוך קשה לטעות... נהנינו ממש, והנוף הוא פרייסלס.


כאן ביתי, אל מול גולן
עטור מטע וכרם,
כי אני נולדתי כאן
עם עץ הצאלון.
(אריק איינשטיין)
יום שישי, היום הכמעט אחרון, תוכנן להיות מטוייל מעט אחרת, אבל השרב הגדול שינה לנו את התכניות. ויתרנו על הטיולים הרגליים, בחרנו בכיוון אמנותי יותר, ונסענו לאניעם- כפר אמנים קטן ומקסים ברמת הגולן. כבר כשמגיעים בכפר, מרגישים שהדרכון נמסר ביבשת אחרת- ריח אירופאי, שדרה קטנה ומתוקה, מלאה בחנויות אמנות יפות וצבעוניות, חנויות תבלינים, פנסי רחוב, ספסלים- ואנשים שיושבים, כשיש להם את כל הזמן שבעולם. כל חלון פותח הזדמנות לראות עוד צבעים ועוד ריחות, החל מאמניות בדים, קרמיקאיות, צורפים ואמני תבלינים למיניהם. מקסים ומענג!



וזה השלב שבו התחלנו להדרים בחזרה... עם עצירת ביניים בקיבוץ של בעלי היקר, וארוחת צהרים ב"קפה לואיז" בקריית טבעון- בית קפה מסעדה עם מנות מצוינות- התפנקנו עם שייק מלא בפירות וירקות, אכלתי את המנה הכי מוצלחת שלהם בעיניי- קדאיף גבינות- מנה מצויינת של שערות קדאיף עם המון גבינת עיזים, צזיקי ותרד (נראה לי שזה אשכרה רק דברים שאני אוהבת, במנה אחת..) והלכנו לישון שנ"צ בקיבוץ...
באה מנוחה ליגע
ומרגוע לעמל.
לילה חיוור משתרע
על שדות עמק יזרעאל.
טל מלמטה ולבנה מעל,
מבית אלפא עד נהלל.

(הפרברים)
את העמק למדתי להכיר בעיקר אחרי שהכרתי את בעלי היקר, שגר עם משפחתו בקיבוץ גבת, וככה הגעתי ממצב של להיות באזור פעם בשנתיים-שלוש (במקרה הטוב) לכל שבוע, בשנה הראשונה שבה הכרנו. ה"דשא-של-החדר-אוכל", פסל זייד, החומוס בזרזיר בשישי בצהרים, משפחה ואנשים טובים של העמק, הדרך היפה עד לקיבוץ- אלו הן התמונות שעולות לי בראש כשאני חושבת על עמק יזרעאל. רצינו לסיים ולהכיר לגלי את האזור שבו אבא גדל, ונסענו ל"אלוני אבא"- חורשה נהדרת ופורחת באזור טבעון ובית לחם הגלילית. המסלול הוא מעגלי וקצר (כ-2 קילומטרים), ואפשר בקלות לטייל עם תינוק ומנשא או ילדים מטיילים. גם שם, הרגשה של מקום אחר... פרות רועות בשטחים גדולים ופתוחים (ואחד לאקי, שמפר את השלווה), רקפות בין הסלעים, המון פריחה יפיפיה ובעיקר- ירוק בעיניים...

(בתמונה- לאקי מסמן, גם פה, טריטוריה. למעשה, אחרי הטיול הזה כל הארץ היא כבר שלו... :-) )

באופן מפתיע, לא היו הרבה אנשים והיה תענוג לסיים את הטיול בשבת נעימה ובמסלול כל כך מקסים. אגב, למי שרוצה ויש זמן- כדאי מאד לבקר בבית לחם הגלילית או באלוני אבא, שתי מושבות סמוכות שיש להן לא רק היסטוריה מעניינת (מושבות שבנו קבוצת הטמפלרים), אלא גם הרבה "נוף" אדריכלי בצורת בתים ותיקים ויפיפיים ומדרכות רחבות. סיימנו את הטיול, מרוצים (אך מאד עייפים...) בחוות דרך התבלינים שבבית לחם הגלילית, ספגנו קצת ריחות, קנינו קצת טעמים וריחות הביתה, והתחלנו לנחות, בחזרה לשגרה...

---

אם לסכם את תשעת הימים האלו- לוקחים מים, מוסיפים הרבה ירוק בעיניים, קמצוץ תבלינים וריחות, קצת מבנים ארכיאולוגים, עצים גבוהי צמרת, אחד כלב, אחת ילדה, שני הורים ועשר זוגות רגליים- אחלה טיול שבעולם, בריכוז מצויין של כל מה שיש לארץ שלנו להציע.
אם למישהו יש שאלות, או שרוצה להתייעץ לגבי אחד המסלולים או ההמלצות- יותר מאשמח לעזור כאן או במסרים. כאמור, כל המסלולים, הגנים הלאומיים והמסעדות- אלא אם כן צויין אחרת- מתאימים גם לתינוקות במנשא וגם לכלבים.
ולקורא א., הידוע בשם "בעלי היקר"- תודה על הרוח הספורטיבית והטיולית, לשנה הבאה באוסטרליה הבנויה...