יום חמישי, 11 באפריל 2013

שבעה רגעים: מה ישראלי בעיניך?

פעם נשאלה השאלה, מה ישראלי בעיניך? (עוד לפני שהשואל נכנס לפוליטיקה...)


בתשובה לשאלה הזו אני מתלבטת בין שניים, נעמי שמר ואהוד מנור. אבל רק אחד מהם, מסתבר, מלווה אותי מאחורי הקלעים כמעט בכל תחנות חיי;וכמו לא מעט יוצרים אחרים במוזיקה העברית- איבדנו אותו מוקדם מדי.








מי אוהב את השבת? אני, אתה ואת.
כל העולם כמעט! אז למה לא כל יום שבת?


(מי אוהב את השבת)


אמצע השבוע, בוקר, מתארגנים מהר מהר. מי לגן, מי ללימודים, וההורים- לעבודה. חוטפים משהו לאכול בבוקר, מארגנים סנדוויץ`, ויוצאים. ובכל יום מימי השבוע, חושבים על יום שישי- אז מתחיל הטקס הקבוע של אחרי ארוחת הבוקר... אבא פותח קופסת חלבה, זו הנוסטלגית, עם עטיפה כחולה-זהובה, וכל אחת מהאחיות מקבלת חתיכת חלבה, "על הסכין", כשברקע שירי ילדים. הכי זכור לי השיר "מי אוהב את השבת?", שאוטומטית מתקשר לי לטקס החלבה המשמח... עד היום חלבה עושה לי קונוטציה של משהו טוב, נאיבי וטעים.








א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב
א-ב-ני-בי או-בו-ה-בב או-בו-ת-בך.


(אבניבי)


את השיר אבניבי הכרתי הרבה אחרי שהתפרסם... כמו בהרבה בתים (אני מניחה), ההורים חיפשו שפה שיוכלו לדבר בה בלי שהילדים יבינו. אז היתה אנגלית בבית, והיתה יידיש אצל סבא וסבתא, ואני חיפשתי לי גם שפה, שאוכל לדבר בה בלי שיבינו.




ואז נתקלתי באבניבי- והתאהבתי. זה התחיל בשפת ה-ב`, ואחר כך הגיעו עוד כמה שפות דומות. נכון שנרשמה בעייתיות שהשפות האלו לא יצאו מתחומי המוח שלי, אבל זה עדיין זכור לי כמשהו שגרם לי להרגיש ממש טוב, שהנה גם אני יכולה לדבר בה,מבלי שהמבוגרים יבינו...








דרך עינייך בת, אני רואה ומגלה שוב עולם.
דרך ידייך אלמד לגעת שוב בגלי הים.
(ילדותי השניה)


בשנת 1995 נסעתי לפסטיבל ערד. זו היתה הפעם השלישית או הרביעית שנסעתי לשם, בגיל 16, ממש בגיל בו הכי יכולתי להנות מהאווירה של הפסטיבל- המוני נערים ונערות, הופעות נהדרות, נערות שקולעות צמות, ואווירה של חופש, מהולה בהרבה מהחום המדברי של העיר. קנינו כרטיסים להופעה של משינה, וכשרצינו להכנס- ראינו דוחק מטורף בכניסה. החלטנו לחכות קצת, ובדיעבד טוב שכך קרה- סוף הסיפור היה לא פחות מטראגי. את אחד ההרוגים, איטן פלד ז"ל, הכרתי- וזו היתה לי חוויה נוראית, והפעם הראשונה (והאחרונה) בה נתקלתי במוות כל כך מיותר, כל כך עצוב. בשלב הזה מצאתי את עצמי חוזרת הביתה באוטובוס, כשברקע התנגן שיר- ילדותי השנייה, של מתי כספי.


כמו בהרבה מקרים, כששיר מלווה סיטואציה קיצונית, טובה או רעה- השיר הזה התקבע לי בזכרון בהקשר אסון ערד, כשמילות השיר, על ילדות ותום, היוו ניגוד עצום לסיטואציה.




שנים לאחר מכן, נסענו כולנו באוטו, בעלי היקר, התינוקת- גלי, והכלב. השיר התנגן לו ברדיו, ואז בעלי סיפר שזה בעצם שיר שנכתב על ידי אהוד מנור לביתו גלי. ופתאום השיר קיבל קונוטציה אחרת לגמרי עבורי, דרך עיניה של בתי, גלי...







כל הרחובות כבר ריקים הסמטאות כולן שלו, שוב הוא לבדו שוב רק עם צילו
כל הרחובות כבר ריקים הסמטאות כולן שלו, אין מה למהר או לאחר.
(בלדה לשוטר)


אני לא מאלו שמדקלמים סרטים ישראלים (חוץ מ"מבצע סבתא", בהיותי נשואה לקיבוצניק, אין ברירה אחרת :-) ). האמת, שהרבה שנים היה לי ממש חור בהשכלה, ולא ברור לי מה עשיתי ביום העצמאות, כשכולם ראו את הסרטים האלו בלופ אינסופי..


כנראה שנים רבות אחרי שיצא לקולנוע, ראיתי את הבלדה לשוטר אזולאי. אני חושבת שאין הרבה סרטים שמפעילים אצלי באופן אוטומטי דמעה בקצה העין, כמו סצנת הסיום של הסרט, עם שייקה אופיר שמצדיע בפרישתו מהמשטרה, ושיר הנושא ברקע. לטעמי, אחד הרגעים המרגשים בקולנוע הישראלי.








כשתבוא, מבעד לדמעות, תבחין באותיות
לחופש נולד.


(כשתבוא)


במהלך לימודי בתיכון, כחלק ממגמת התקשורת בה למדתי, עבדתי בתחנת הרדיו המקומית של בית הספר. אחד מפרוייקטי הסיום אותו הפיקה חברה טובה (עד היום) ועזרתי בקריינות שלו, היה שעת שידור לזכר רון ארד. פרט לעבודת תחקיר מעמיקה שנעשתה על ידה, כולל ראיון עם בני משפחתו של רון ארד, ליווה את המשדר השיר אותו כתב אהוד מנור לזכרו של רון ארד- "כשתבוא". לימים, כשהשיר המקסים הזה התנגן ברדיו, הוא התקשר לי גם לחטיפתו של גלעד שליט, שם- לשמחתנו- הסוף היה טוב יותר.








אחי הצעיר יהודה, האם אתה שומע? האם אתה יודע?
השמש עוד עולה כל בוקר ואורה לבן, ולעת ערב רוח מפזרת את עלי הגן.


(אחי הצעיר יהודה)


יום הזכרון 1998, בבסיס בו שירתתי ביקשו לנדב כמה חיילות שישתתפו בטקסי זכרון ויניחו זרים על קברי הנופלים. נודבתי גם אני, ושויכתי לבית העלמין הצבאי בבנימינה. אלו היו יומיים של ת"ס-תס"חים צפופים, חצאיות צבאיות (פעם ראשונה ואחרונה), רס"ר משופם ועצבני (לכל הרס"רים בצבא יש שפם?), אוכל גורמה מקופסאות ולינה קולקטיבית בשקי שינה באולם הספורט המקומי.


ביום הזכרון עצמו, כשבאתי להניח את הזר ביחד עם חיילת נוספת, ראיתי בזווית העין את אהוד מנור ומשפחתו, שעלו לקבר בבנימינה גם הם. משפחתיים, מאד ארצישראליים.




באופן לא מפתיע, קצת  קודם שמעתי ברדיו את השיר "אחי הצעיר יהודה" כחלק מרשימת שירי יום הזכרון, הכמעט קבועה- והוא המשיך להתנגן לי בראש גם בבית העלמין עצמו, עם זרי הפרחים, קברי הנופלים ואהוד מנור ברקע.








גלי, גלי מדוע צחקת כשלקחת את הדובון והשכבת אותו לישון?
מדוע צחקת?


(גלי)


חודש שביעי-שמיני להריון. מתלבטים בין שמות, כבר (מזמן) ברור שזו בת. בין הפיינליסטים נמצא השם גלי, שם עם צליל נעים וישראלי. אבל החלטנו לחכות עד אחרי הלידה, כדי לראות את הרכה הנולדת, ובתקווה שאז נחליט איזה שם הולם אותה.


יום אחרי הלידה, פתאום נראה לי נורא כבד לתת שם לילד- זה משהו שהולך איתו כל החיים. האופציה של לקרוא לה "זאתי" אחרי שנצא מבית החולים לא רלוונטית (מה גם שהעצלות של ללכת למשרד הפנים ולרשום שם, הכריעה גם היא).


התייעצות זוגית מהירה, וההחלטה נפלה על השם גלי.




רגע של אושר- לראות את אבא שר לגלי את "השיר שלה", כמה רגעים לפני שהולכת לישון...






קצת יצירה, בכל זאת-איזה כיף שנולדה ילדה, שאפשר לתעל את כל החלומות בעיצוב חדר ילדים למשהו פרקטי...


החלטתי לקחת את הבית הראשון מהשיר שלה, גלי, ולהפוך אותו לתמונה. רציתי להוסיף ניקוד, כדי לתת גוון קצת נאיבי וילדותי, ומסתבר שזו לא משימה פשוטה... בעזרתה של מיכל- שהפעילה את אמא שלה-שצילמה בספריה את הדף הרלוונטי מספר השירים של אהוד מנור, קיבלתי טקסט מנוקד אחרי כמה ימים :-)


הדפסתי את הבית הראשון מהשיר על נייר מדפסת מדוגם, ומשם הדרך למסגרת היתה קצרה- תוספות מצויירות וגזורות, צביעה ויישון של המסגרת, והיידה, אל הקיר...









אהוד מנור


לזכרו של אהוד מנור; מחר, ה-12.4, מציינים שמונה שנים לפטירתו- והשנה התאריך נפל בשבועיים הכי ישראליים שיש, של יום השואה ויום הזכרון, ביחד עם יום העצמאות המשמח.


תודה על השירים היפים שמלווים אותי תמיד בדרך- שמלווים הרבה רגעים יפים, שמחים וגם עצובים, מרגשים ורגעי יום-יום פשוטים, רגעים של לבד ורגעים של משפחה.

יום ראשון, 7 באפריל 2013

נופים ממטרופולין המוות- פרופ' אוטו דב קולקה

בנושא שונה ממה שעוסק בו הבלוג בדרך כלל, אבל חשוב היה לי לשתף ולספר-

לפני כ-18 שנים, יצאתי במשלחת נוער לפולין, כדי לזכור ולא לשכוח.
את הנעל הבודדה, ועוד אחת ועוד נוספת- שנערמו לאחר המלחמה במצבור באושוויץ.
את טרבלינקה, עם המוני האבנים- כשכל אחת מייצגת עיירה מהתקופה ההיא.
חוויה חזקה ומשמעותית, שלא דומה לשום דבר אחר.







לפני כשלושה שבועות, במסגרת חברותי בקהילת "הקוראים המשפיעים" של ידיעות, קיבלנו "ספר לבן" (כלומר- ספר בלי כריכה ובלי תקציר, כדי שנוכל להביע עליו את דעתנו כמה שבועות לפני שיצא לאור ולחנויות)- שעסק בשואה, מנקודת מבטו של היסטוריון של היום, ילד בן 11 בזמן המלחמה.

זהו לא ספר שואה "רגיל", אלא כזה שנכתב מנקודת מבט שונה מאד- מצד אחד מאד מרוחק, המחבר-ההיסטוריון מתאר היסטוריה מאד "מקומית", משהו שקשה לראות את סופו, בעל חוקיות משלו-, מציאות בה קשה לראות את קרן האור.
מצד שני- איך בכל זאת נאחזים בכח- במעט השפיות שעוד נשארה, בשירת מקהלה או דרך הצגות בגטו.
ומצד שלישי- בפרספקטיבת הזמן, איך דברים נראים מהמרחק, מישראל של היום.

אותי אישית הספר "זרק" כמה וכמה שנים לאחור, וקשר כמה קצוות לא סגורים, בתיאור חוויות ממקומות בהם ביקרתי אני, וגרם להרבה מחשבות על התמודדות, גם כשסיימתי לקרוא- במיוחד בשנה בה הפכתי אני לאמא.

הספר יצא לאור בימים אלו, ובקרוב יהיה זמין גם בחנויות; והוא מרתק, מטלטל ובעיקר מאד מומלץ- גם ובעיקר כי מסמכים מהסוג הזה, טיבם שילכו ויעלמו, ונדירות ההזדמנויות לקבל עוד פרספקטיבות למה שהיה שם.


את הספר מלוות גם הקלטות של פרופ` אוטו דב קולקה, בהם הוא מספר את חוויותיו והן מהוות את הבסיס לספר. הנה הלינק-

http://www.ybook.co.il/page_22298


נופים ממטרופולין המוות- פרופ' אוטו דב קולקה

פרופ` אוטו דב קולקה, "נופים ממטרופולין המוות".