סוף שנת 2007, בדיוק הייתי לקראת מעבר לתפקיד חדש בחברה הקודמת בה עבדתי, והתחיל שוב לדגדג לי לטייל...
הפעם משהו קצת שונה תפס אותי, אחרי שנתיים של התנדבות די אינטנסיבית (בליצנות רפואית, איסוף פירות וירקות לנזקקים, ועוד פעילויות כאלו ואחרות שהצטרפתי אליהן) קראתי איפושהו על האפשרות להתנדב עם בעלי חיים ועם ילדים נזקקים, במקומות שיד מושטת מתקבלת בהן בברכה.
מהרגע שהגפרור ניצת, היה מאד קשה לכבות אותו- שלב הברורים החל, הבקשה לחופשה ארוכה (ומנהלת סופר-חיובית שפרגנה למהלך), ההבנה שאני נוסעת לאפריקה, כרטיס הטיסה, וכל החיסונים האפשריים שקיימים במשרד הבריאות (בכל זאת, אפריקה).
עולה על מטוס ליוהנסבורג, לנסיעה של חודשיים לדרום אפריקה וקניה- להתנדב במקלט להצלת גורי קופים נטושים, בחווה לשימור זן האריה הלבן באפריקה, ומשם לקניה לעבודה בבית יתומים.
החוויות היו באמת אינסופיות, ורק כטעימה קטנה מהחוויה ביבשת השחורה והמדהימה-
אחרי נחיתה במחוז לימפופו בצפון המדינה, שם ההרגשה כמו בסוואנה- טבעי לחלוטין היה להסתובב ולגלות זברות הולכות מאחוריך. בריוורסייד, חוות גידול הקופים, טיפלנו בחמישה קופי ורווט (אלו שנראים כמו גרמלינס), ומיום ליום גיליתי עוד ועוד דמיון לבני אדם- נקבות שמעבירות אצבע בשיער, זכרים דומיננטיים שמתכסחים אחד עם השני, חלק מהם סתם נהנים לשחק במשחק הידוע "ערימת ילדים" וכמובן כשמגיע אוכל- התחרות עליו עצומה. אנושי מאד, ובעיקר משעשע...
סדר היום שלנו כלל בעיקר שהות עם הקופים הצעירים, שנזקקו להשגחה קרובה יותר- האכלה, טיפול רפואי, ובעיקר תשומת לב אינסופית- גידלנו שם בעצם חמישה ילדים היפראקטיביים ביותר.מעבר לזה , היתה גם עבודה פיזית לא קלה של שבעה ימים בשבוע- החל מסידור כלובים חדשים, גיזום השיחים ביערות (להכין שטח חדש לקופים), ונקיון השטח.
הקופים הבוגרים מגיעים לאזור פתוח גדול יותר בחווה, שם מצמידים להם אם קופה, ובהמשך הם חיים יחד בקומונת קופים גדולה ומשוחררים בחזרה לטבע.
משם- לפרוייקט האריות בפורט אליזבת, שם היינו במקום ציורי לגמרי בחווה שמוקמה על צוק מעל האוקינוס ההודי, מוקפים באריות, קופים, חזירי בר, קרקלים וסוריקטות. ישנו בקבינות מעץ, כשבבוקר היה מאד הגיוני לראות טווסים, זברות וג'ירפות, מחייכים אליך בבוקר טוב מבעד לחלון-
היה לנו המזל ונולדו באותה תקופה כפירי אריות, מה שהפך את החוויה למאתגרת הרבה יותר- למעשה, בשלושת השבועות הראשונים החלפנו את הלביאות, במובן מסויים. (אחרי שלושת הימים הראשונים הגורים נלקחים מהאם שיכולה להרוג אותם, כי היא בעצם מתייחסת רק לולד החזק ביותר- אם קיים אחד כזה- ומהיתר פשוט מתעלמת), ומהשלב הזה האכלנו, השקינו, ניגבנו, שקלנו וניסינו להחליף את הלביאה בכל מה שהזדקקו לו הגורים.
.
השלב השני הוא להוציא לטיול, בזוגות, את האריות הבוגרים מעט יותר (בני שלושה חודשים, אבל גברים-גברים) ובעיקר להזהר על הגב שלנו. לי היה חסרון מסויים, בתור מישהי שהיא גם בחורה וגם קטנה (איך הגדירו את זה? עדיף להיות גבר, ואם לא גבר, לפחות בחורה גבוהה...). לפני שיצאנו איתם לטיול אמרו לנו שחצי מהאנשים נרתעים לאחור כשגור האריות קופץ עליהם, והחצי השני מישיר אליהם מבט בחזרה. היה בדיוק נסיון אחד לתקיפה עלי- לכוחותינו שלום...- ושמחתי לגלות שאני מהזן השורד ;-)
אחרי השלב הזה יחסי הכוחות השתנו, והפכנו לחברים טובים יותר, כשהם אפילו הרשו לי לעשות איתם סיור מודרך למי שהגיע לחווה ורצה לראות ולשמוע.
בקניה- חוויה מסוג שונה לגמרי, גם בזכות העובדה שבמקרה נקלעתי לתקופה בה התחילה מלחמת אזרחים מה שקיצר קצת את השהות המתוכננת, אבל אם לסכם משהו אחד שבאמת תפס אותי שם, זו ההסתכלות על הילדים בבית היתומים-
לילדים האלו לא היו הרבה צעצועים, משחקים יקרים או אפילו בגדים נקיים או חדשים- אבל היכולת שלהם להמציא משחק כמעט מכל נייר או אבן שהיו בחצר, לשיר את השיר של הקבוצה האהובה עליהם או סתם לשחק כולם יחד, היה משהו יוצא דופן שראיתי שם, והזכיר לי שלא צריך הרבה בשביל להיות ילד שמח.
בעצם אפשר לומר שאת כל המשפחה שלנו תקף אותו חיידק טיולים שכתבתי עליו בפוסט הקודם- כמעט בכל רגע נתון מישהו מאיתנו בודק את נתב"ג מבפנים. וכך גם הוריי היקרים, ככה רגע אחרי שיצאנו כולנו מהבית, חזרו לגיל עשרים והתחילו לטייל במזרח, במרכז אמריקה ולאן שרק אפשר- ואחרי טיול להודו, גוואטמלה ויעדים אקזוטיים כאלו ואחרים, לפני שבועיים עלו על מטוס והמריאו לוייטנאם וקמבודיה.
ואם בכל זאת, לחזור לכיוון היצירה (ולא רק הטיולים)- פינקתי את אמא שלי בעטיפה חדשה, "מעויינית" וצבעונית לדרכון, ובנרתיק קלאצ'י וסולידי יותר, בשחור לבן, למסמכים למטוס.
ובגישה של "אם-אפשר-להשתמש-בקאטלבאג-אז-למה-לא" הכנתי כרטיס ברכה לקראת הטיסה- מדפי וינטאג', בשילוב חותמות מהסטים המוצלחים של מיקי מקובר (אהבה ויומן מסע), הבלטת "דייזי" בקאטלבאג על קרטון חום, מעט ישון חום נוסף על הדפים, ולקינוח- פרחי פרימה צבעוניים בתוספת אבן נוצצת קטנה במרכזם. אחרי שכבר נשאבתי לעניין, הכנתי שני כרטיסים נוספים באותו הסגנון- לבעלי היקר (שסיים את התזה שלו- בשעה טובה!) ולאחותי שחגגה יומולדת.
ולפינת הפרגון-
רוצה לספר על אפרת- האשה והתלתלים, הגולגולים, החבובות והפופים. (כן, כן, בהחלט אשת אשכולות...)
בפורום אמנות הטקסטיל והליבוד בתפוז פורסמה הודעה שאפרת מעבירה סדנה לתפירת פופים צבעוניים. עקבתי בדריכות, נרשמתי כשפרסמו את התאריך- ושמחתי ביותר לראות שאני אחת מהמאושרות שיזכו להשתתף בסדנא.
הגענו לאפרת הביתה, וישר נכנסנו לאווירה שמחה וחיובית- של יצירה, חיוכים, ואפרת שמנצחת על כל העשייה. וככה עם המון בדים צבעוניים, לאט לאט נתפרו להם פופים עגלגלים וצבעוניים. (איזו מילה מקסימה זו, פוף :-))
לצערי הגעתי די חולה ולא ממש הצלחתי להתרכז בתפירה באותו היום, אבל בכל זאת רוצה לפרגן לאפרת המקסימה, שעשתה כל מה שאפשר כדי שכולן יהיו מרוצות, יתפרו פופים יפים ומלאי גולגולים של פוף, נתנה לי שקית ענקית עם גולגולים לבית (ומי שלא ראה את הנסיונות ההזויים להכניס את הכדורים מלאי החשמל הסטטי לתוך שקית ניילון, כאילו לא ראה שלג מימיו.. איך לא ניסינו? עם מפוח, עם סיר... ובכל נסיון סיימנו בסוף מלאות בשלג לבן של גולגולים על השער והבגדים :-)).
אז אפרת- תודה רבה, ומנצלת את המקום להמליץ על סדנת החבובות שלה- ששמעתי שהיא כיפית במיוחד (ואני זוממת להצטרף אליה גם בקרוב) ואפילו לא דורשת רקע קודם בתפירה. יש סדנא קרובה ב16.2, ותראו איזה חבורה צבעונית ושמחה חוזרת משם-
שבוע טוב!
איילת
- מערבבים ביצה, 1/2 כוס חלב (או חלב וניל, שמאד משדרג), מלח, פלפל ואגוז מוסקט לבלילה נוזלית.
