אני לגמרי עכבר הכפר. עד שהתגייסתי לצבא, גרתי בישוב קהילתי קטן בדרום, ליד באר שבע- עיר האורות.
פקקים? לא מכירה מושג כזה.
טלפון? כשהגענו לישוב, היה רק אחד כזה. איפושהו עמוק בתוך החולות, ותמיד יש אליו תור (בעיקר של תיכוניסטיות) עד שיתפנה לאדם הבא. רק אחרי חודשיים היה קו בכל בית- דבר חדש :-)
יום הזכרון, יום העצמאות- כולם מכירים (וגם זוכרים) את כולם.
ללכת יחפים- זה לגמרי בסיסי.
הולכים לאחות במרפאה, שלא רק מכירה אותך בשם, אלא גם מכירה את ההסטוריה הרפואית שלך, יותר טוב ממה שכל תוכנה רפואית מעודכנת היום יכולה להציע.
ובעיקר- בכל פעם שעוברים את בית קמה על כביש ארבעים, רואים את הנוף מתחלף לצהוב-חום בתוספת גמלים בצידי הכביש, ואוטומטית נוחתת השלווה.
אז נכון שעבר עלי פרק "תל אביבי" (ולא סתם תל-אביבי- אלא בפופיק של העיר, ליד הבימה ורוטשילד) אבל היה קצרצר (ארבעה חודשים) ומשם חזרתי למקומות השקטים שלי. רחובות, שהיא העיר הכי כפרית שיכולתי לחשוב עליה, ושער אפרים, שם אנחנו גרים היום- שזה מושב שאף אחד לא יודע איפה הוא נמצא, ויש הרבה שבטוחים שאני ממציאה אותו ;-)
אז גם היום, כשהחיים הפכו למסלול בנתיב מהיר הרבה יותר, לימודים-עבודה-בית-בעל/משפחה/חברים, אני תמיד מנסה למצוא לעצמי את המקומות הרגועים ולהתחבר לשקט שאני אוהבת.
אחרי תקופה לא קלה לאחרונה, מצאתי את עצמי סוחטת כמעט בכוח רגעים של שקט. מכונת התפירה עבדה בפול-טיים ג`וב (הרעש הנפלא של מחט עולה ויורדת, הוא אחד ה"מרגיעונים" שלי), ספרים שנקראו בקצב גבוה מהרגיל, עם משקה חם ביד אחת והצטנפות באיזשהו מקום מפנק, ואז- החלטתי לתפוס ארבע ציפורים במכה אחת- ולתפור פוף.
למה ארבע ציפורים?
פוף, שמוסיף לי עוד נישה נעימה ומרגיעה בבית.
תפירה, שזה תמיד טוב...
ההזדמנות להשתמש סוף סוף בקנווס של פו הדב, שקניתי בנחלה לא מזמן ולא מצאתי את ההזדמנות הנכונה להשתמש בו... ומה יותר מתאים מלתפור את פוף הדב?
ובעיקר, כי מדובר בפוף שהייתי אמורה לסיים בסדנא אצל אפרת כבר די מזמן... ומאז נשארתי עם פצצה מתקתקת בבית בצורת גולגולים בשקית גדולה. למה פצצה מתקתקת? כי מספיק שלאקי יחשוב שיש משהו מעניין בשקית הזאת ויקרע אותה, ואני אבלה את כל שארית חיי בלאסוף שלג לבן- מלא חשמל סטטי- מכל מקום בבית...
אז שינסתי מותניים, הכנתי את המכונה שהיא הולכת לקראת עבודה מאומצת, כמה שעות עבודה ו-וואלה! פוף הדב מוכן לפעולה.
מה היה לנו שם?
קודם כל, פספולים (הפסים האלו, בצורת הגימור העגול בחיבורים). תמיד חשבתי שזה מ-מ-ש מסובך, אבל מסתבר שזו עבודה קלילה ונחמדה. לוקחים חבל ותופרים סביבו בד צמוד-צמוד- והטריק הוא להכניס אותו כמו סנדוויץ בין הבדים האחרים, ככה שלא רואים את התפרים...)
חוץ מזה, תפרתי רוכסן לראשונה בחיי (אני רואה גיחוך בקהל, מה היא מתרגשת מלתפור רוכסן, זאתי?... אבל זה תמיד נראה לי כל כך מסובך....)
ומה עוד? נתפרה פנימית שמולאה בגולגולים (ותודה לבעל היקר, שבהרבה סבלנות וקופסת מתכת העביר אותם קבוצות קבוצות...) , נתפרה השכבה החיצונית, נרכס הרוכסן, ופוף הדוב- פינת ההתרגעות החדשה, הצבעונית והשמחה שלי- יצא לדרך...
ומנצלת את ההזדמנות הזו- לאחל לכולנו חג פסח שמח ורגוע, של הרבה משפחתיות והנאה!
איילת
