1.5- דקה וחצי זה הזמן שבו מהרגע שנשמעת אזעקה אנחנו צריכים להתאפס, להסדיר את הנשימה, לאסוף את עצמנו, לאסוף ילדה וכלב, ולהכנס לממ"ד.
15 שניות- זה מה שיש לאמא המקבילה שלי, שחיה בעוטף עזה, לעשות את כל הפעולות האלו.
00:30- השעה הכי מאוחרת ששמענו בה אזעקה, כשלכל הפעולות הנ"ל התווסף החלק השווה שבלהעיר ילדה חולה וישנה.
1- כלב, שברמה העקרונית לא רשאי להכנס לחדרי השינה, ובזמן אזעקה היינו צריכים לסחוב אותו ממש בכוח לממ"ד, כי הוא יודע שאסור.
3 פעמים שקמתי באמצע הלילה מרעש אמבולנס שנשמע לי בדיוק כמו התחלה של אזעקה.
6- מספר הכביש שכבר המון-המון זמן שלא נסענו בו, ומאז שהתחיל "צוק איתן" חזרנו להשתמש בשרותיו, בנסיעה חזרה לבית שבמרכז מהדרום, איפה שנמצאים ההורים שלי. המחשבה שאזעקה תתפוס אותנו במכונית, חשופים, עם תינוקת, כלב ובטן הריונית- היא בלתי נסבלת בעיניי.
5 חברים, מלח הארץ, שגויסו בצו שמונה, עזבו הכל והשאירו בעורף אישה וגם ילדים. וגם 5 דאגות שנוספו, שיחזרו בשלום ובמהרה הביתה למשפחות.
4 פעמים שהיו אזעקות בגן של גלי שלי, בת כמעט שנתיים, והנשמה שלי כמעט פרחה מדאגה. בגיל שבו הם אמורים לשחק, לשיר ולהנות- הם מוצאים את עצמם נשלחים למרחב מוגן. אני מקווה שהיא קטנה מדי מכדי להבין מה קורה.
24 שעות- הזמן שהשתדלתי להיות מחוברת למה שקורה בארץ, בימים הראשונים של המבצע.
2 שעות- הזמן שאני משתדלת להיות מחוברת למה שקורה בארץ, היום. בעיקר מתחברת לסיפורים האישיים ולתמונות, ולא לדיווחים הבלתי פוסקים. ברוב הפעמים הלב נקרע, אבל לפעמים מוצאת גם מספרים אחרים שמחממים לי את הלב.
22000- כמות האנשים שהגיעו להלוויה של שון כרמלי, חייל בודד. אנשים שלא הכירו אותו, שהגיעו מקרוב וגם מרחוק, שנענו לקריאה במדיה החברתית ובאו לחלוק כבוד אחרון לחייל בודד שנפל בקרב. וגם 1 ילדה קטנה מאשקלון, שלקחה את דמי הכיס שלה וקנתה בהם ממתקים לחיילים שמאושפזים בברזילי. שני סיפורים מרגשים, שנותנים תקווה, שמראים את הישראלי היפה כל כך ואת הסולידריות שיחודית לישראל.
40 חיילים- ילדים-גיבורים שלעולם יחייכו למצלמה, עם עיניים צעירות ומלאות חיים, עם רעל ומוטיבציה עצומה ורצון להגן על המולדת. קוראת את הסיפורים האישיים, חושבת על האמא והאבא, על בנות הזוג, על הילדים והלב מסרב לקבל. הלוואי שיהיו האחרונים. לצערי, הייתי צריכה לעדכן את המספר הזה יותר מפעם אחת ביומיים שעברו מאז שכתבתי את הפוסט ועד שפרסמתי אותו.
אזעקה אחת- רצון קצת להנות ולהתפרק, ובזמן סדנת רקמה מקסימה (ב"מסטיקים", עם עינת ספקטור- מומלץ), בשיא הצבעוניות, הרוגע והשלווה, גם פה תפסה אותנו האזעקה. אי אפשר לברוח...
ואם לשים רגע את המספרים בצד.
את גלי בכורתי ילדתי ביום האחרון של מבצע "עמוד ענן", לפני כמעט שנתיים. בימים האחרונים של החודש התשיעי בעיקר התפללתי שהמבצע יגמר, שלא יהיו עוד משפחות שיקבלו את הצלצול הנוראי שבדלת, ושהיא לא תצא לעולם בימי מלחמה. מבחינתנו, היא הביאה איתה גם את הרגיעה.
רצה הגורל וגם עכשיו תפס אותי המבצע (או אולי כבר אפשר לקרוא לזה מלחמה?) בהריון שני, הפעם בבטן גדל לו בן. כזה מין בן שכבר מהבטן, אפשר לנחש שכנראה יהיה יותר שובב ופעלתן מהגברת שיש לי בבית.
אני לא משלה את עצמי עם האמירה השחוקה שבגיל 18 הוא כבר לא יצטרך ללכת לצבא. אני כן מקווה בשבילו, בשביל גלי ובשביל כולנו שנדע לקחת את הדברים היפים שהתגלו בעם הזה במהלך שלושת השבועות האחרונים- את הסולידריות, את ההתגייסות האדירה, את הנדיבות המדהימה כלפי החיילים וישובי עוטף עזה ולתעל את זה לעשייה טובה וחיובית גם אחרי שכל זה יגמר.
15 שניות- זה מה שיש לאמא המקבילה שלי, שחיה בעוטף עזה, לעשות את כל הפעולות האלו.
00:30- השעה הכי מאוחרת ששמענו בה אזעקה, כשלכל הפעולות הנ"ל התווסף החלק השווה שבלהעיר ילדה חולה וישנה.
1- כלב, שברמה העקרונית לא רשאי להכנס לחדרי השינה, ובזמן אזעקה היינו צריכים לסחוב אותו ממש בכוח לממ"ד, כי הוא יודע שאסור.
3 פעמים שקמתי באמצע הלילה מרעש אמבולנס שנשמע לי בדיוק כמו התחלה של אזעקה.
6- מספר הכביש שכבר המון-המון זמן שלא נסענו בו, ומאז שהתחיל "צוק איתן" חזרנו להשתמש בשרותיו, בנסיעה חזרה לבית שבמרכז מהדרום, איפה שנמצאים ההורים שלי. המחשבה שאזעקה תתפוס אותנו במכונית, חשופים, עם תינוקת, כלב ובטן הריונית- היא בלתי נסבלת בעיניי.
5 חברים, מלח הארץ, שגויסו בצו שמונה, עזבו הכל והשאירו בעורף אישה וגם ילדים. וגם 5 דאגות שנוספו, שיחזרו בשלום ובמהרה הביתה למשפחות.
4 פעמים שהיו אזעקות בגן של גלי שלי, בת כמעט שנתיים, והנשמה שלי כמעט פרחה מדאגה. בגיל שבו הם אמורים לשחק, לשיר ולהנות- הם מוצאים את עצמם נשלחים למרחב מוגן. אני מקווה שהיא קטנה מדי מכדי להבין מה קורה.
24 שעות- הזמן שהשתדלתי להיות מחוברת למה שקורה בארץ, בימים הראשונים של המבצע.
2 שעות- הזמן שאני משתדלת להיות מחוברת למה שקורה בארץ, היום. בעיקר מתחברת לסיפורים האישיים ולתמונות, ולא לדיווחים הבלתי פוסקים. ברוב הפעמים הלב נקרע, אבל לפעמים מוצאת גם מספרים אחרים שמחממים לי את הלב.
22000- כמות האנשים שהגיעו להלוויה של שון כרמלי, חייל בודד. אנשים שלא הכירו אותו, שהגיעו מקרוב וגם מרחוק, שנענו לקריאה במדיה החברתית ובאו לחלוק כבוד אחרון לחייל בודד שנפל בקרב. וגם 1 ילדה קטנה מאשקלון, שלקחה את דמי הכיס שלה וקנתה בהם ממתקים לחיילים שמאושפזים בברזילי. שני סיפורים מרגשים, שנותנים תקווה, שמראים את הישראלי היפה כל כך ואת הסולידריות שיחודית לישראל.
40 חיילים- ילדים-גיבורים שלעולם יחייכו למצלמה, עם עיניים צעירות ומלאות חיים, עם רעל ומוטיבציה עצומה ורצון להגן על המולדת. קוראת את הסיפורים האישיים, חושבת על האמא והאבא, על בנות הזוג, על הילדים והלב מסרב לקבל. הלוואי שיהיו האחרונים. לצערי, הייתי צריכה לעדכן את המספר הזה יותר מפעם אחת ביומיים שעברו מאז שכתבתי את הפוסט ועד שפרסמתי אותו.
אזעקה אחת- רצון קצת להנות ולהתפרק, ובזמן סדנת רקמה מקסימה (ב"מסטיקים", עם עינת ספקטור- מומלץ), בשיא הצבעוניות, הרוגע והשלווה, גם פה תפסה אותנו האזעקה. אי אפשר לברוח...
ואם לשים רגע את המספרים בצד.
את גלי בכורתי ילדתי ביום האחרון של מבצע "עמוד ענן", לפני כמעט שנתיים. בימים האחרונים של החודש התשיעי בעיקר התפללתי שהמבצע יגמר, שלא יהיו עוד משפחות שיקבלו את הצלצול הנוראי שבדלת, ושהיא לא תצא לעולם בימי מלחמה. מבחינתנו, היא הביאה איתה גם את הרגיעה.
רצה הגורל וגם עכשיו תפס אותי המבצע (או אולי כבר אפשר לקרוא לזה מלחמה?) בהריון שני, הפעם בבטן גדל לו בן. כזה מין בן שכבר מהבטן, אפשר לנחש שכנראה יהיה יותר שובב ופעלתן מהגברת שיש לי בבית.
אני לא משלה את עצמי עם האמירה השחוקה שבגיל 18 הוא כבר לא יצטרך ללכת לצבא. אני כן מקווה בשבילו, בשביל גלי ובשביל כולנו שנדע לקחת את הדברים היפים שהתגלו בעם הזה במהלך שלושת השבועות האחרונים- את הסולידריות, את ההתגייסות האדירה, את הנדיבות המדהימה כלפי החיילים וישובי עוטף עזה ולתעל את זה לעשייה טובה וחיובית גם אחרי שכל זה יגמר.
לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדינו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדינו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא
אמא, אבא וכל השאר \ עידן רייכל, נכתב על ידי ראובן פוליטי, מתוך "עוד מעט נהפוך לשיר"
