יום שלישי, 18 בספטמבר 2012

שלוש על שלוש


שנה חדשה, שלוש עבודות, קצת נוסטלגיה בצורת שלושה סיפורים משפחתיים, וכמה פרגונים שהולכים הרבה שנים לאחור...








גיל שמונה, הולכת בפעם הראשונה לרופא שיניים. ואני אפילו לא ידעתי שאני אמורה לפחד ממנו...


מגיע מולי איש חביב, עם חיוך גדול וסמיילי על אחד המכשירים שלו.


הוא היה כל כך נעים ומרגיע, שאפשר לומר שאפילו חיכיתי לבדיקה הדו-שנתית הזו, והגדילה לעשות אחותי- שכל כך בטחה בו- שפשוט נרדמה אצלו על הכיסא באחד הטיפולים :-)


בכל טיפול, מסביר לי בדיוק-בדיוק מה הוא הולך לעשות, ובעצם מתייחס אלי לא כילדה, אלא ממש כמו לאדם בוגר ומבין. מצחיק ממי לפעמים אתה מקבל שיעור לחיים, ומה מתקבע לך בזכרון, אפילו כילד.


כמה כיף שיש אנשים שמבינים שילדים הם בעצם אנשים קטנים, וזה משהו שבהחלט לקחתי איתי גם הלאה.


אני לא חושבת שאני זוכרת שמות רבים של רופאים כאלו ואחרים, אבל איכשהו אותו לא שכחתי- והאמת שגיגלתי את השם ומסתבר שהוא עדיין עובד בב"ש,  אז for good old times, רוצה לפרגן לבארי גוטרמן. נכון שעברו יותר מ-20 שנה מאז, אבל אם אתם דרומיים בנשמה כמוני, או גרים באזור ב"ש, אולי תלכו ותבדקו אם הוא עדיין רופא שיניים מצויין כמו שאני זוכרת אותו...


ואם בכל זאת חוזרים 20 ומשהו שנה קדימה, ועדיין בענייני חיוך על הפנים- יש קבוצה אחת בפייסבוק שכמעט בכל פעם משעשעת אותי מחדש, סטטוסים מצייצים. כל כך הרבה פעמים הם מצליחים בפאנץ` אחד לקלוע, ובפעם הזו במיוחד-


אין דבר כזה משחת שיניים שנגמרה, יש רק בן אדם שלא התאמץ מספיק.



הודפס, נויילן וחובר לכוס מברשות השיניים שלנו, לתזכר אותנו בכל יום מחדש על חשיבותו של כוח רצון :-)








אחד הדברים שהכי אהבתי בלהיות חולה כילדה, היה להשאר בבית ולראות תכניות טלויזיה של בוקר. אם זה טלפלא, קישקשתא, ריץ` רץ`... ובמיוחד אהבתי את ברבאבא (ואשתו ברבאימא)- שיכלו לשנות צורה ככל שרצו.

כמה שנים אח"כ, אמא שלי עזרה לנו גם לפתח את הדמיון וגם לפתח את התאבון, והיינו מכינים ברביונים- מין סופגניות מטוגנות ומתוקות, עם הרבה אבקת סוכר מעל, וצורה ייחודית לכל ברביון- אחד תפוח ושמנמן ואחד רזה,  אחד עם עיניים ואחד עם רגליים...


וזה בעצם הכי פשוט בעולם להכנה-  אחרי שמכינים את הבלילה, מכניסים לשמן עמוק ורותח, וכשהבלילה צפה למעלה- היא מקבלת צורה של ברביון. ואיך עושים את זה?


350 גרם קמח תופח (שזה שקית קטנה של קמח)


שקית אבקת אפייה


חצי שקית אבקת סוכר וניל


2 ביצים


חצי כוס סוכר לבן


תמצית וניל


קצת מלח


2 גביעי אשל




מערבבים הכל לבלילה אחידה ללא גושים. זורקים כף או שתיים מהבלילה (או שנותנים לילד לעשות את זה,לראות את הקסם ולדמיין, רק חשוב להשגיח!) , ומטגנים עד שהברביון מוכן ומקבל צבע זהבהב. מספיגים שאריות שמן, ומגישים עם אבקת סוכר (יש כאלו שאוהבים גם לשים סירופ שוקולד או מייפל. אני הולכת על הגרסה המוכרת והאהובה...)


אז יש מתכון מתוק- אבל אצלי כרגע, את כל המתוק מתוק הזה (ומתוקים אחרים) אני בינתיים ממתנת, כי בינתיים בהריון הנוכחי אני אמורה להפחית סוכרים באופן משמעותי. אבל מה לעשות, וכמעט תמיד ב-4 אחה"צ יש לי דודה למשהו מתוק?


הכנתי לי מין דלי כזה, למתוקים נטולי סוכר אותם אני דווקא כן יכולה לנשנש- עטפתי קרטון בבד תכלת מנוקד, הוספתי דלי אדום וגדול, וליד שני מתוקים שתפרתי מלבד.




נראה לי שאחרי הלידה, אחד הדברים שאעשה (ברגע שאפרגן לעצמי לצאת קצת מהבית)- תהיה ארוחה של סושי וקרפצ`יו למנה ראשונה, סטייק אדום עם כוס יין ליד, וסופלה עם נהר שוקולד מתפרץ לקינוח... :-)








תג"ש (תחזוקת גרביים שוטפת)- זו המומחיות שלי בבית, רשימות "to do"- גם זו תחזוקה קבועה אצלי, אבל תחזוקת עציצים? זה כבר לא התחום שלי...


כשהייתי בערך בת 10, ההורים שלנו רצו ללמד אותנו איך לגדל עציצים. לא לקחו סיכונים והתחילו במשהו פשוט ובלתי "הריג"- קקטוסים.


נסענו לבית אלעזרי, למשתלת רגב  (למי שלא מכיר- פינת פרגון קטנה- משתלה מקסימה עם תערוכה מדהימה של המון קקטוסים וסוקולנטים וגן יפני יפיפה, והכניסה בחינם. פעילים כבר המון המון שנים.)


ביחד עם הקקטוס הראשון שלנו, אבא שלי נתן לאחותי ולי מגדיר קקטוסים, כדי שגם נדע לזהות מה יש לנו. את השם של הקקטוס הראשון אני חושבת שלא אשכח גם בעוד עשרות שנים- ספלוסצראוס הישיש, מין קקטוסבא טוב כזה, מלא בשיער לבן.


מהר מאד אדנית החלון שלנו הפכה ללא חברותית לגנבים ופורצים, והתמלאה בקקטוסים בצורות כאלו ואחרות. כל אחד מהם קיבל שם, ובעיקר הרבה אהבה (לפעמים אהבה רבה מדי... ולמרות הרצון העז להשקות אותו, השתדלנו להקפיד על השקייה של פעם בשבוע.)


 הגיע האביב, והסבא החביב שלנו החזיר תודה במלוא פריחתו- אני חושבת שזה היה רגע ממש מרגש, מין פריחה טרופית ויפה שכזו...


מה שכן, את חויית גידול העציצים כמעט ולא הצלחתי לשחזר מאז... אז הלכתי על משהו פשוט וקל לתחזוקה- ולרגל השנה החדשה, לקחתי לי עציץ למשרד, כזה שאפילו אני אצליח לגדל- לאקי במבוק. ללאקי הזה צורף השיר "I will survive", בעיקר כדי להעלות מורל ומוטיבציה (לשנינו), ואינשאללה שישרוד עד השנה הבאה...







ולשנה הבאה- שתהיה שנה מתוקה, של צמיחה ופריחה, והרבה בריאות!


ושוב, כמו תמיד- תודה על התגובות המדהימות, במיוחד על הפוסט האחרון. טלפונים וסמסים, כמו גם תגובות כתובות אישיות יותר הפעם למייל הפרטי או לפייסבוק- זה באמת משמח אותי מאד. תודה!


איילת